נקודת המוצא של היהדות היא, כי חיי האדם הם פקדון מאת אלוהים ולכן אין לנו רשות להפסיקם. מסיבה זו התאבדות היא חטא, ומי שמתאבד נקבר מחוץ לגדר בית הקברות ואין לו חלק בעולם הבא. יחד עם זאת הצטיינה היהדות בכך שהתאימה עצמה לחיי האדם וידועה האימרה: "וחי בהם", כלומר: חוקי התורה הם כאלה שהאדם יכול לקיים מבלי לפגוע בחייו הנורמליים ומתוך התחשבות בצרכים מיוחדים ובמצבים מיוחדים.

גם את מצב הגסיסה והמוות ראתה היהדות תוך התחשבות בתנאים של כל מקרה ומקרה.

הרמב"ם פסק כי "גוסס הרי הוא כחי לכל דבר" (יורה דעה, סימן של"ט א'), אולם יש פסיקה של הרמ"ה (ר' משה איסרליש) שהיה מגדולי הפוסקים ביהדות בכל הדורות, כי אמנם אסור לקרב מיתתו של גוסס, אך מותר להסיר גורמים המעכבים את יציאת נשמתו.

באחת ההלכות נאמר, כי אם שמו מלח (תרופה) על לשונו של גוסס ורואים כי סבלו קשה, יש להסיר את המלח. במקרה של חולה סופני המתאבד מאחר שאינו יכול לשאת את יסוריו, פוסקים רוב המקורות כי עליו דין של 'מאבד עצמו לדעת'.

האגדה

האגדה אף היא עוסקת בנושא ומצויות שלוש אגדות מפורסמות שמתוכן ניתן לעמוד על עמדת החכמים בענין.

ר' יהודה הנשיא חלה בסוף ימיו במחלה קשה ויסוריו היו מרובים. תלמידיו ומוקיריו התאספו בחצר ביתו והתפללו להבראתו. היתה לו משרתת נאמנה ששרתה אותו שנים רבות. היא לא יכלה לראות בסבלו, עלתה על הגג והתפללה להחשת מותו. ברגע מסוים נטלה כד מים ושפכה אותם לחצר. המתפללים הפסיקו לרגע את תפילתם ונשמתו של ר' יהודה הנשיא יצאה. (כתובות, ק"ד, א')

ר' חנינא בן תרדיון היה בין עשרת הרוגי מלכות. הרומאים תפסו אותו, כרכו גוילי תורה סביב גופו והעלו אותם באש, וכדי להאריך את ייסוריו שמו ספוגיות טבולות במים על חזהו. אחד החיילים הרומאים לא יכול היה לראות ביסוריו והסיר את הספוגיות. בכך החיש את מותו. האגדה משבחת אותו חייל כצדיק אומות העולם (בבלי, עבודה זרה, ח' ע"א).

מעשה בזקנה שבאה לפני ר' יוסי בן חלפתא והתלוננה כי חייה הם חיי ניוול, אינה יכולה ליהנות מהם והיא מבקשת למות. שאל אותה: בזכות מה הארכת ימים כל–כך? אמרה לו כי בזכות כך שבכל יום היתה משכימה והולכת לבית הכנסת. אמר לה: אל תלכי לבית הכנסת שלושה ימים רצופים. עשתה כן וביום השלישי מתה (ספר האגדה, ד–ו, עמ' תנ"ז).

פוסקים בדורנו

בין הפוסקים בדורנו קיימים חילוקי דעות. יש פסיקה של ארבעה מגדולי הפסיקה בעולם החרדי: הרב אלישיב, הרב שלמה זלמן אוירבך ז"ל, הרב ווזנר והרב קרליץ. הם טוענים כי אסור לקרב את מותו של חולה סופני ע"י מעשה, ובשעותיו האחרונות אסור אפילו לטלטלו. חייב החולה לקבל את הטיפולים הבאים, או את חלקם עד הרגע האחרון: הזנה, עירוי נוזלים, זריקת אינסולין, מורפיום במינון מבוקר, אנטיביוטיקה ומנות דם.

לעומתם פסק הרב משה פיינשטיין ז"ל, שהיה גדול הפוסקים בארה"ב, כי אם החולה מתייסר, מותר להניח לו ולא לתת טיפול כלשהו, בבחינת "שב ואל תעשה", אלא תרופות להקלת הכאבים בלבד.

הרב גורן ז"ל פסק כי אם מוחו של חולה ניזוק בצורה בלתי הפיכה, מותר להפסיק את פעולת מכונת ההחייאה, אפילו אם ליבו ממשיך לפעום. כן פסק הרב גורן כי מותר להתפלל במצבים מסוימים על אדם שימות. הגדרתו היא שאסור לעשות כל פעולה בתוך גוף החולה כדי להחיש את מותו, אבל מותר לעשות פעולות מחוץ לגופו. אסור לגרום לעיכוב יציאת נשמתו של אדם ואם ברור כי הוא בתהליך לקראת המוות, יש לתת לו למות בכבוד ואסור להתערב, כי זו כאילו התערבות במעשי הקב"ה.

פסיקה אחרת של הרב גורן ז"ל מרחיקה לכת וטוענת שלפי ההלכה של "הסרת מלח מן הלשון", אם רופא חיבר חולה למכשירי החייאה מתוך שיקול מוטה והדבר אינו מביא לריפויו או להקלה עליו, אלא לסבל בלבד, מותר לנתק את החולה מן המכשירים. אולם דעת רוב גדולי ההלכה היא שאין לעשות שום מעשה אקטיבי על מנת להפסיק חיים אלא רק פעולה פסיבית.

בשנת 1995 פרסמה בחשאי קבוצת רבנים ופוסקי הלכה רשימת הנחיות המתייחסות לטיפול בחולים סופניים. מן ההנחיות עולה כי ההלכה מתירה לרופאים המטפלים בחולים סופניים לנקוט צעדים שיביאו למותם של החולים באופן עקיף. הרבנים התירו להימנע מטיפולים כימותרפיים, מניתוחים ומהשתלות, מחיבור למכונת הנשמה וגם מהחייאה. ההימנעות מטיפולים מותרת רק אם החולה מבקש זאת, או במקרה שהחולה נמצא במצב של חוסר הכרה, אם מעריכים בני המשפחה שזהו רצון יקירם.